החלטה בתיק ת"ט 11313-02-12

בפני התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב, על סך של 50,000 ש"ח, שהוגשה במסגרת תיק הוצאה לפועל.

1.         על פי האמור בכתב התביעה, בין המשיבה למבקשת נכרת הסכם שכירות ביום 08.03.1999. בהתאם להסכם, תקופת השכירות במצטבר עם הארכות שהוסכמו הסתיימה ביום 28.02.2004.

חרף זאת, לא פינתה המבקשת את המושכר והחזיקה בו, ללא רשות וללא הסכמה, עד ליום

30.12.2004.

נטען בכתב התביעה, כי הימצאותה של המבקשת במושכר לאחר תום תקופת השכירות בהתאם להסכם הינה כשל פולשת ומסיגת גבול במקרקעי המשיבה, וזאת לנוכח התנאי המפורש בהסכם כי הארכת תקופת השכירות או חידושה מחויבים להיות בכתב ובחתימת הצדדים.

נוכח הפרתה של המבקשת את הסכם השכירות, עותרת המשיבה לחייב המבקשת בפיצוי בלא צורך בהוכחת נזק בעבור כל יום של איחור בפינוי המושכר, וזאת בהתאם להוראות הסכם השכירות.

2.         המבקשת הגישה התנגדות הנתמכת בתצהירו של מר זרוג אלפונסו, מנהלה של המבקשת.

נטען בהתנגדות כי יש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנותה, שכן עילת התביעה נולדה עוד ביום 28.2.04, מועד תום תקופת השכירות, ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

לגוף העניין, נטען בהתנגדות כי המשיבה נתנה הסכמתה להמשך החזקתה של המבקשת במושכר עד לפינויו ואף גבתה את דמי השכירות מידי חודש בחודשו.

עוד נטען כי מאז מועד פינוי המושכר ועד הגשת התביעה מעולם לא העלתה המשיבה טענה באשר להפרת ההסכם על ידי המבקשת וכי התביעה באה לעולם רק לאחר שביום 15.11.11 הגיש מנהל המבקשת תביעה כנגד המשיבה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב הסכם אחר עם המשיבה.

3.         זה המקום לציין כי מר אלפונסו זרוג ז"ל, הלך לבית עולמו לאחר שהוגשה ההתנגדות ועוד בטרם התקיים דיון במעמד הצדדים.

בדיון בפני  עתר ב"כ המשיבה למתן החלטה על סמך ההתנגדות שהוגשה והתצהיר התומך בה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

ב"כ המבקשת חזרה בסיכומיה על הטענות כפי שנטענו בהתנגדות ועל הטענה כי התביעה התיישנה.

ב"כ המשיבה עתר בסיכומיו לדחיית ההתנגדות. לטענתו, האמור בתצהיר אינו עומד בדרישות הפסיקה לפירוט הנדרש בשלב בקשת הרשות להתגונן, במיוחד כאשר נטענה טענה כללית לפיה המשיבה נתנה הסכמתה להמשך החזקתה של המבקשת במושכר, כל זאת כאשר ההסכם בין הצדדים קובע תנאי מפורש כי לא תהיה ארכה אלא אם ניתנה הסכמה בכתב של שני הצדדים.

לעניין טענת ההתיישנות, טען ב"כ המשיבה כי עילת התביעה בעניין ההפרה אינה קמה כל עוד הפרת החוזה נמשכת, משכך, ההפרה השתכללה רק ביום 30.12.2004 מועד הפינוי, ויש למנות את מניין תקופת ההתיישנות ממועד זה.

אמנם, התביעה הוגשה לביצוע ביום 15.01.2012 ואולם, טוען ב"כ המשיבה כי מאחר ועסקינן בתביעה בסכום קצוב שהוגשה על פי הוראות חוק ההוצל"פ, בהליך בו יש חובה במשלוח מכתב התראה טרם הגשת התביעה לביצוע, הרי שיש לראות את מכתב ההתראה כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה ויש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד משלוח מכתב ההתראה ושלושים הימים הקבועים בחוק ההוצל"פ.

לטענתו, מכתב ההתראה נשלח למבקשת ביום 17.11.2011, קרי חודש ושלושה ימים לפני תום מועד ההתיישנות, והומצא למבקשת מספר ימים לאחר מועד שליחתו.

דיון והכרעה:

4.         יש לדון תחילה בטענת ההתיישנות.